דמויות מפתח בקבלה - רבי שמעון בר יוחאי 

דמויות מפתח בקבלה - רבי שמעון בר יוחאי

 רבי שמעון  בר-יוחאי, המכונה בקיצור רשב"י, היה דור רביעי לתנאים עצומים שפעלו בארץ ישראל במאות ה ? 1 וה- 2. הוא מהווה עמוד תווך בסיסי בתולדות העם היהודי, בעיקר לאור הייחוס שלו לספר הזוהר, ספר המיסטיקה היהודית הבסיסי, ובכך ממייסדי תורת הסוד.

רבי שמעון היה מבכירי תלמידיו של רבי עקיבא שהיה מגדולי חכמי ישראל. כזכור, רבי עקיבא המשיך ללמד תורה ברבים, על אף האיסור החמור מצד השלטון הרומאי אשר לווה ברדיפה אישית. על לימוד זה, שילם רבי עקיבא בחייו; הוא הוצא להורג ע"י הרומאים בשל לימודיו אלו. הרומאים עינו אותו במסרקות ברזל, ובאותו הזמן הוא קיבל עליו עול מלכות שמים וקורא "קריאת שמע". רבי שמעון למד אצל רבי עקיבא תחילה בבני ברק כשלוש עשרה שנים, ולאחר מכן המשיך לימודיו אף כשהיה מצוי רבי עקיבא בבית האסורים.

אף רבי שמעון, כרבו רבי עקיבא, עורר עליו את חמת השלטון הרומאי. בתלמוד הבבלי מתואר, כי ישבו רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ויהודה בן גרים ושוחחו על הרומאים

"

פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם- תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס."

דברים אלה נודעו לשלטן הרומאי וכך נידון רשב"י לדין מוות כרבו לפניו. רשב"י ובנו אלעזר ירדו למחתרת והסתתרו במשך 12 שנים במערה בפקיעין. האגדה מספרת כי הם הוזנו דרך נס, על ידי עץ חרובים שהיה במערה בה היה מעיין ניסי שהרווה צימאונם. במשך זמן התבודדות זו, נגלה לרשב"י אליהו הנביא ולימד אותו את עיקר וסודות התורה. לאחר 12 שנה התגלה אליהם אליהו הנביא, הודיע להם כי הקיסר הרומאי מת ולכן בטלו הגזרות שהיו מעל ראשו של רשב"י. כך הוא ובנו יצאו מן המערה. ביוצאם מהמערה, ראו, כי בני העולם עסוקים בחומר, בעבודה, ולא משקיעים זמן בלימוד התורה, ממבטו נשפה אש אשר שרפה את שנקרה בדרכה. יצאה בת קול מן השמיים ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם." חזרו רשב"י ורבי אלעזר לעוד שנה. לכשיצאו בתום 13 שנות בידוד, ראו אדם אשר מביא לשבת שני הדסים. ומכאן למדו וראו כמה חביבים מצוותיו של עם ישראל ונרגעו.

מתואר, כי לאחר צאתו מהמערה, היה גופו של רשב"י מכוסה פצעים וחבורות. כאשר ראה אותו חמו רבי פנחס בן-יאיר, פרץ בבכי ואמר: "אוי שראיתיך בכך". ענה לו רבי שמעון: "אשרי חלקי שראית אותי בכך, כי אם לא ראית אותי בכך, לא הייתי כך". רשב"י ראה את מצבו הגופני והפיסי ואת אי הנוחות הנלוות לכך, כתנאים הכרחיים לצורך עלייתו לרמות ולדרגות רוחניות הגבוהות אליהם הגיע. הוא למעשה הצליח להתעלות מעל למגבלות הזמן, התנועה והמקום.

על רבי שמעון ידועים מדרשים ואגדות בתלמוד, בהם נצטיירה דמותו כצדיק גדול, אשר הגן בזכותו על הדור, עד כדי כך, שלא נראתה הקשת בימיו, כי לא היה צורך באות הקשת בשל סנגורו. כמו כן, יוחסו לו ביטול גזירות מן השמיים ומעשי ניסים גדולים.

לרבי שמעון מיוחסת כתיבת ספר הזוהר, שהינו מהחשובים בארון הספרים היהודי ובפרט בתורת הסוד וחכמת הקבלה. מכאן נובע חלק ניכר מחשיבותו של רבי שמעון. נשאלת השאלה, מדוע דווקא רבי שמעון נבחר מבין ענקי הקבלה, שהיו לאורך הדורות (ממשה דרך רבי עקיבא וכן הלאה), להעלות על הכתב את ספר הזוהר? לכך התייחס האר"י בדבריו:

"דע כי נשמות הצדיקים, יש מהם מבחינת האור מקיף ויש מן האור הפנימי. וכל שהם מצד האור המקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם, והנה רשב"י עליו השלום, היתה נשמתו מצד האור המקיף ולכן היה בה כוח להלביש הדברים ולדרשם, באופן שאף אם ידרשו לרבים לא יבינום, אלא מי שראוי להבינם ולכן ניתנה לו רשות לכתוב ספר הזהר. ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים, אשר קדמו לו, לכתוב ספר בחכמה הזאת, אם היות שוודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו, אבל הטעם הוא שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו. ובזה תבין גודל העלם ספר הזהר, אשר כתב רשב"י, שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו" (שער מאמרי רשב"י, כרך ו' עמ' 3, ת"א 1969, המכון לחקר הקבלה).

רבי שמעון מודע לכך, שגוף הידע האלוהי, לא יוכל להמשיך להתקיים מבלי שאנשים יחדשו בו. לכן, הוא וחבורתו לוקחים על עצמם משימה קשה זו. הצלת "התורה שלמעלה" על-ידי פיתוחה והתחדשותה. רבי שמעון מצטט מספר תהלים את הפסוק "עת לעשות ליי, הפרו תורתך"; אשר משמעותו, שישנם מקרים בהם מגיע הרגע בו יש לעשות מעשה בכדי לבנות משהו חדש (במקרה זה בעבור שימורה וחיזוקה של 'תורה שלמעלה'), ובכך יש צורך להפר חלקים מתוך דברי האל הבאים לידי ביטוי בתורה, וזאת כאשר המטרה היא העברת הידע האלוהי ליתר הדורות.

בזוהר מתואר, כי רבי שמעון כינס סביבו וסביב בנו אלעזר, עוד שמונה חברים תלמידים, שהיו לחבורה המכונה "האידרא רבא" (האספה הגדולה). רשב"י היה מלמדם סתרי תורה וטעמי תורה. הוא גילה להם סודות גנוזים, על מה שהיה טרם נבראו הכלים הראשונים ועד לדור המשיח. תלמידיו היו מתאבקים בעפר רגליו, על שום היותו חכם הרזים, כוחו לגלות סתרי תורה ולחולל ניסים ולתקשר עם אליהו הנביא, מלאכים עליונים ונשמות של צדיקים.

כאמור, לרבי שמעון הייתה מחויבות פנימית, להפיץ את סתרי התורה ואת הרעיונות הגנוזים בתורת הסוד, למרות הקושי להבינם ולקבלם והצורך להצפינם, כדי שחכמה זו תישמר לדורות הבאים. עם זאת, הוא היה מודע למורכבות שבהעברת המידע הגנוז. וכך, באידרא רבא כתוב:

"אמר רבי שמעון בר יוחאי לחברים...: הימים מעטים ובעל החוב דוחק... הזדרזו בהכנותיכם: בעצה, בחכמה, בתבונה, בדעת, במראה, בכח הידיים והרגליים, המליכו עליכם את המלך שברשותו חיים ומוות, לחתוך דברי אמת, ... שקדושי מעלה מקשיבים להם ושמחים לשמוע ולדעת אותם.

ישב רבי שמעון בר יוחאי ובכה ואמר: ווי אם אגלה, ווי אם לא אגלה.

...קם רבי אבא ואמר לו: אם נוח לו לגלות, הרי כתוב "סוד ה ליריאיו" (תהלים כה, יד) והרי חברים אלו, יראי ה הם.

...קם רבי שמעון בר יוחאי, והתפלל תפילתו.

ישב בתוכם ואמר: כל אחד ישים ידו בחיקי. שמו ידיהם והוא לקח אותן.

פתח ואמר: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסיכה, מעשה ידי חרש ושם בסתר (דברים כז, טו)"

וענו כולם ואמרו אמן."

(ספר הזוהר, אידרא רבא, ח"ג קכז ע"ב ? קכח ע"א)

בכך רשב"י פתח את כינוס האידרא רבא באיסורים חמורים, וביניהם קללה לעושי פסל ומסיכה. יש להבין, כי ספר הזוהר בכלל ופרק האידרא רבא בפרט, כוללים תיאורים פלסטיים של כל איבר ואיבר בגוף האלוהים. יש בכך סכנה, שמא האדם יתפוס את האל כבעל צורה גשמית ובכך תיווצר ח"ו עבודה זרה. זאת היה ומישהו יתייחס לטקסט (הקבלי) כפשוטו. אלא שקיים סיכוי רב, כי עמד לרשב"י טיעון נוסף להוסיף אזהרה חמורה זו; יתכן כי הוא חשש שמישהו יהפוך את אלוהים לאלוהי מסכה ויהפוך את תורתו לתורה סודית ?רוחנית אזוטרית. כלומר, רשב"י לא רצה כי תורת הסוד וחכמת הקבלה יהפכו לעבודה זרה בפני עצמה.

המהפכה של רשב"י הינה גדולה וחשובה, בנושא נוסף; בעוד שמורו ורבו רבי עקיבא היה עסוק באהבת האדם את האל ככתוב "ואהבת את יי אלוהיך", מייחס רשב"י חשיבות רבה לאהבת האל את האדם "מאהבת יי אתכם" ו"אהבתי אתכם". רשב"י מעדיף כי נעשה מעצמנו, מגופינו ומאהבתנו מעשה קדוש, שאינו כרוך בביטול עצמי ובפרט ביטול הגוף וחשיבותו.

באמצעות האידרא רבא, הכולל תיאור גופני של האלוהים, מבקש רשב"י להבהיר את החשיבות שיש לגוף האדם על איבריו הקטנים והגדולים כאחד. הגוף הינו המרכבה לנפש ולכן חיוני להתפתחות הרוחנית. גם הרוח יכולה ללמוד מהגוף.

כרבו לפניו, אף רשב"י שם דגש רב במידות של בן אדם וחברו; כפי שמצוין: "נוח לו לאדם יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". בבא מציעה, נ"ט - ע"א

נקודה חשובה נוספת בתורתו, נוגעת לעניין המחשבה. כלל אשר טבע: "הלוך אחר המחשבה"; רוצה לומר, כי רשב"י החשיב עד מאוד את המחשבה וחקר פנימיות של כל דבר, כמהות עיקרית בחיי האדם. רשב"י האמין כי החיצוניות מסתירה את המהות הפנימית וכי על האדם לחקרה ולפענחה. בהמשך לכך אמר, כ לא די בקיום המצווה, אלא יש להבין את משמעותה ולדרוש "טעמא דקרא" (טעם המקרא); דהיינו להבין את התכלית והסיבה של המצווה אותה מקיים האדם. בהקשר זה הוסיף ואמר, כי מי שנמצא בבית הכנסת ואינו מבין מה מעשוי שם "תיפח רוחו". כוונתו בכך, כי רוחו של האדם אינה נמצאת במקום ולכן מיותרת ישיבתו של האדם, אם לא הבין את משמעות מעשיו.

רבי שמעון, פעל כל חייו, בכדי להצית אור במקומות בהם שלטו הבורות והבערה בעולם. הוא פעל בכוחם של האור הפנימי והאור המקיף, כדי ללמד על החיבור בין הקיום המטאפיזי  לפיזי ובכדי לחבר ולקשר את כל רמות הקיום, מתוך מגמה לחשוף את עולם היופי, האמת וההרמוניה הקיימים בבריאה.

כה זכה וחזקה הייתה נשמתו של רשב"י, עד כי מלאך המלוות והיצר הרע, לא הצליח למצוא ומנות חטאים שלו. ולא זאת ועוד, אלא שרשב"י אף חיפש את מלאך המוות עצמו, כדי להוכיח כי עמד בפיתוי ורתם אותו לצרכים המוארים למען הכלל. לכן, ביקש מלאך המוות מהבורא, כי הבורא יזמן את רבי שמעון לישיבה של מעלה. 

יום פטירתו של רבי שמעון ידוע בשם אידרא זוטא (האספה הקטנה). ביום בו בחר לעזוב את העולם ? יום ל"ג לספירת העומר (י"ח בחודש אייר), כינס רשב"י את חבריו וגילה להם סודות נעלים ונשגבים אחרונים לפני לכתו. רבי אבא (מבני חבורתו) כתב:

"האור היה גדול, ולא יכול הייתי להסתכל (...) אחר שהלכה האש ראיתי את המאור הקדוש רבי שמעון שנסתלק מהעולם (...) "

לאחר הפטירה, התקבצו אנשים מהישובים הקרובים, וכל ישוב ביקש כי רשב"י יקבר ביישובם. בזוהר מתואר: "אחר שיצאה המיטה מן הבית, הייתה עולה באויר, ואש הייתה לוהטת בפניו" זאת עד אשר הגיעה המיטה למערה במירון, מקום מנוחתו האחרון של רבי שמעון בר יוחאי.

ברכות ואהבה,

שלומית